רגעי מופת.

מותר לך להאמין בקוסמים גם ברגעים שהשמים מתפוצצים מזעם. מותר לך להאמין באופק כחול ועצום גם כשהסערה שורפת. לעולם לא תהיה לך הזכות לבחור לצעוד בלי הצל שלך. צל האמת, כהה, מרוט וחסר חן. הקבצן שבך.

ברגעים שאתה היחיד המשוכנע שהעולם חי הפוך והייאוש נוקש על דלתות הלב שהיטבת להגיף. אתה בוחר להאזין לצלילים, מעז לאפשר לקסם לזרום בעורקיך, לדמעות הקיום לזלוג על לחייך. ואף על פי קצוות החיים המהדהדים אתה עדיין נשאר מלך העולם.

מוזיקה, הו אלוהי המוזיקה. הדת הנצחית שבה אתה נזיר סגפן וכנוע, הקדושה הרועמת שחודרת לקרביך, מטלטלת את הנשימות האחרונות באפך. המוזיקה שמרסקת עד דק את חומות ההגנה שביצרת שנים.

אתה קשוב לרגע? אנשי המוזיקה מאמינים ברגעים, נאחזים ברגע אחד מיוחד, רגע מושלם שהצליל מתחבר למלודיה והצליל נושם...כן פשוט נושם כמו אדם חי, תוסס, שלם. רגעי הקיום שלנו. רגעי המעוף

הרגעים בהם החיים בוחרים בנו

הרגעים בהם המפלים שוצפים בעוז.

שברירי הדקות שמדבריות הענק נמזגים ליערות הגשם והם כולם שייכים לנו, לאנשים החולמים. הרגע שהשמש מסיימת את יומה בצבעי כתום תפוזי ואתה יכול במגע יד חפוז לגעת בתפוז הענק. ולצעוק באושר "הי הי שמש, אני ואת. מה את אומרת?

צפיפות של חיים מהוגנים תאפשר לך לחיות חיים טובים. חיים שקטים של כורסא אדומה, חלוק חום וכוס שקופה הנמהלת בתה ולימון. שלווה מעושה -

אלא שאתה דפוק כמו כל אנשי המוזיקה, שייך לצליל המשוגע, למיתר הפורט ולרגע בו התעתוע שייך לך. חיים של אנשים.

אתה קבצן מילים שצועד לאורך השדרה עם כאב בצד. כאב של חיים מרוקנים. נותר לך להביט בבועה המתנפצת ולדעת שרגעי הזמן של המהוגנות האחרונה מתקרבת לסופה.

הנה צל האמת מתייצב מולך צורך את קיומו. אתה אדיש?

אתה בוחר לשבת על גחונך נגרר לתוך עצמך, מפזר את חומות ההגנה, מפורר את מסיכות חייך וניצב מול כיתת יורים דמיונית .בום, בום, בום ואתה לא נופל

ניצחת

רגעי יסוד, רגעי מעוף ותשוקה, רגעי נשימה מלאה, כמה רגעים כאלה יש לך?

והנה מתוך הד הצליל הקטן שנוסק כלפי מעלה מציף את העולם בכוחו מעלים את הקבצן לשניות ומציג אותו כגיבור חיים צועק מול החיים, מצווה על מאורות השמים, תביטו בי.

השמיים הכהים הופכים לזיו שמש והפרחים שקמלו זוקפים קומתם באור ענק.

נותר לך לשאת את ראשך לכיוון הר הגעש, לזעוק כמשוגע כשקצף ניגר בפה ולהיות מאושר בתוך תיבה התהודה של הצליל