סיימון וגרפונקל שרים בהרמוניה מושלמת את השיר "צלילי הלילה". הוא משוכנע שהשיר מרגש את כל מי שמאזין לקולות השלובים זה בזה. הצלילים מעוררים בנפשו כמיהה למרחבים ושלווה והוא נזכר בימים שקיווה שגם ילדיו יתחברו למוזיקת פולק. הוא מתגעגע לרגע חמקמק, זיכרון שביר שבו תמונות חייו היו הרמוניות כמו השיר. קולות השיר חודרים לכתליי גופו וברור לו שהגעגוע חובט בו לתזכורת. לאחר זמן מה שבו הוא מרגיש כצולל בנהר עמוק, הוא מתעשת ומאפשר למוזיקה לצוף מעליו.
כמו בכל יום הוא פוסע בפארק המוריק. הנחל מתנועע לקצב משב הרוח המגיע מהים, שמש אביבית של בין ערביים מפזרת קרניה בגוני זהב. בשבילי האופנים תנועה ערה של רוכבים ורצים.
הוא נזכר בפעם הראשונה שבה יואב הצטרף אליו לנסיעה לתל אביב בפולקסוואגן דאבל קבינה הכתומה. יואב התרגש מהביקור בעיר הגדולה, מטרת הנסיעה הייתה קניית מיטה חדשה, מתנה ליום הולדתו של יואב. אשתו נשארה בעבודה עד מאוחר ושמחה על כך שיש להם "רגעי אב ובן". היא אמרה לו, "תזכור שאלה רגעים שאותם אתה אמור לנצור עמוק בלב, זמן פרטי של אחד על אחד שעליו תוכל להתרפק בזיכרון השנים שחלפו ."
בדרך הארוכה לעיר הם שוחחו בשלווה. צרור של אינטימיות נכרך ביניהם.
הוא נזכר איך העביר את כף ידו על עורפו של ילדו בן השתיים עשרה חש ברכות העור. ברדיו התנגנו בלדות של הביטלס ויואב המהם איתו את הלחנים. בצומת בית ינאי הם עצרו להפסקה מהנסיעה ויואב אכל פנקייק ושתה קולה. הוא שתה קפה בוץ שחור, מחייך לנוכח הרעב של בנו.
יואב שאל אם לדעתו עדיף שיהיה אלוהים אחד או כמה סוגי אלילים. הוא הביט בו והשתאה מהיכן המידע שיש לו על האלילים. יואב ענה שאינו בטוח, אבל נדמה לו שקרא עליהם בספר ההיסטוריה "זרקור על תולדות רומא".
"הרומאים לא היו טיפשים," הוא אמר לבנו.
בחנות ברחוב העלייה הם בחרו מיטה חדשה ליואב. החנות הייתה מוארת באורות ניאון כחלחלים וחרקים נצמדו לגופי התאורה. הוא השתרע ראשון על המזרן נמתח עלייה, מרגיש את הרכות המזמינה לעצימת עיניים. יואב והמוכר צחקו בקול למראה האב משתרע על מיטת הנוער
כשיואב ביקש ממנו לקום ולשכב במקומו על המזרן, הוא קם הודיע לו שמרגע שהמיטה תגיע לביתם הוא מתכוון בצהרי שישי להינעל בחדרו של יואב ולישון את השעות הקדושות ושיואב יתכונן להיות חסר חדר בשעות אלה.
הוא אהב את יום שישי בצהריים ואת תחושת הלאות המתפזרת בגופו בסיומה של ארוחת הצהריים, את לגימת הבירה הקרה שסימנה עבורו את סיום השבוע. הציפייה לשעות אלה היוותה דלק למשך השבוע, ובשכבו רפוי במיטה הזוגית, התמזג בריחם של המצעים הנקיים וקריאת העיתון עד שעיניו נעצמו לשינה מתוקה.
הוא זכר את בקרי שבת כשיואב היה בן חמש ותמר בת שלוש הם היו מקפצים על מיטתם, מבקשים להידחק ביניהם. עוברת בגופו רעדה שהוא נזכר בתחושה של הזמן המשפחתי. בתקופה זאת הם היו מרכז העולם, יואב ותמר היו מתכרבלים עליו וקוראים לו "אבא מיזרון", הוא היה גועה בצחוק כשתמר הייתה נשכבת עליו ויואב מעליהם, סנדויץ' של משפחה. נעמי אשתו הביטה בהם מהצד שוכבת על המיטה וידה תומכת בראשה חיוכה יפה. אלה היו ימים מאד טובים.
המוכר בחנות הרהיטים עשה להם הנחה רק עבור החיוך הכובש של יואבי. "חיוך של ילד מסרטים," הוא אמר.
הם אכלו ברעבתנות בורקס שמנוני עם ביצה ורסק "בפינה של פנסו" ברחוב לוינסקי ואחר הצהריים הם נסעו לכול בו שלום וביקרו במוזיאון השעווה המאולתר וחיקו את הדמויות הניצבות, ואז טיפסו במעלית עד הקומה האחרונה, שם השקיפו דרך משקפת טלסקופית על מראה העיר בשעות בין הערביים. הוא זכר שהתעכב על הים שנראה כמו מתכסה בשמיכה. ברור לו שהים כהרגלו משוחח איתו בשפה של לבבות ים פתוחים. בילדותו הוא גדל מול הים ולפעמים הרגיש שהים פועם כלב נוסף הספון עמוק בגופו.
בירידתם במעלית שאל אותו יואב אם יוכל לקנות לו את התקליט של להקת קווין "לילה באופרה." הם נסעו לחנות תקליטים מפורסמת "אלגרו" הנמצאת ברחוב אלנבי ושם קנו את "לילה באופרה" ליואב ואת ההופעה החיה של סיימון וגרפונקל בסנטרל פארק עבורו.
השנה הוא חוגג את יום הולדתו החמישים. הוא עדיין נלהב לקרוא ספרי היסטוריה וביוגרפיות של מצביאים ומתמקד בלימוד תהליכי המלחמות העולמיות כגון מלחמת עולם הראשונה והשנייה. לאחרונה הוא קורה ספר היסטורי על ניסיון כיבוש סטלינגרד, הוא מתעניין באירועים היסטוריים ומעשי גבורה מסוג ההרואי.
חייו נעים באיטיות במורד הזרם. לפני מספר שנים הוא עזב את העיר שנולד בה ופרש מעבודתו כבנקאי. כיום הוא חי בגפו בעיר הגדולה, אשתו לשעבר נותרה שם. ילדיו כבר גדלו ועזבו את הבית ורק לעיתים רחוקות הוא נפגש איתם לקפה ברחוב אבן גבירול. "פגישות של מוכרח" קורא לפגישות אלה יואב. תמר, בתו הצעירה, מוותרת על הפגישות. יש לה מועדי הגשות לחוצים של העבודות בלימודי התואר באוניברסיטה. גם בשיחות הטלפון המועטות שהם מנהלים היא קרה וקונקרטית. "אולי היא עדיין כועסת," אמר לו יואב בהשתתפות כנה.
הוא ניסה לקבוע איתה לארוחת צהריים במסעדה, אך היא אמרה שאין לה זמן. גם לקפה קצר הוא לא מצליח לקבוע איתה, מלבד אותה פעם כשישבו בבית קפה קטן במרכז העיר. הוא ניסה ליצור איתה קשר עין, אך היא התחמקה ממבטו, מלווה בעיניה את כלי הרכב הנעים בכביש הצפוף. הם ישבו הוא דיבר עד שנוצרו בניהם חללי זמן של שתיקה מכונסת, כששאל אותה מדוע היא כועסת עליו, היא נגעה בכף ידו הלחה ואמרה שהיא כבר לא כועסת אבל היא לא מצליחה להרגיש נוח איתו, היא לא יודעת מה לומר ואין לה שום מושג איך היא מנקה את תחושת הריק שיש לה בגרון, כאילו משהו נשרף ביניהם. הפסיכולוג שלו אמר שנוצר משקע ברור שהתעצם בשל אי-היכולת שלו "לטפל" ביחסיהם ואולי הגיע הזמן לטיפול פסיכולוגי משותף. "שים לב," הוא אמר, "אתה מאבד את האנשים הקרובים אלייך כאילו אתה מנסה לצאת חדש לעולם, אבל העולם לא מוכן לקבל את החדש, לעולם נוח עם הישן. שים לב, ממש שים לב לכך," הוא חזר על המילה. כנראה שהמשפט הזה היה חשוב מאד להמשך הטיפול. הוא ענה שיחשוב על טיפול משותף וידבר איתה בנושא.
במשך היום הוא צועד ברחובות תל אביב, מהרהר ברב המכר שהוא מתכוון לכתוב. הוא מתיישב בספסל הקבוע, לוגם מעט מבקבוק המים, מסיר את האוזניות ומתבונן. יכולת ההתבוננות שלו בעולם משתפרת בהדרגה. לאחרונה הוא חושב שהחיים הופכים להיסטוריה אם לא לוקחים אותם בידיים, הוא מקווה מאוד שחייו לא הפכו להיסטוריה. לוּ היו לו כנפיים היה מתעופף מעל העולם, אוסף את ילדיו תחת כנפיו ואוצר אותם תחת נוצותיו החמות. הוא צריך אהבה גדולה, הוא לוחש לעצמו כמנטרה. הוא זקוק לתשוקה עזה שתאפשר לו לנוע בתוכו. יש לו כאב בצד הגוף כשהוא נבלע במחשבה על אהבה מסוג זה.
הוא נמשך לרגעים היסטוריים כמו חוט השני, ברור לו שההיסטוריה של חייו אינה משנה לאף אחד כלל. אף על פי רגעי התבוסה הוא מאמין שבחייו יתרחש אירוע גדול. אסור להיכנע לדיכדוך שבשנייה יכול לזקוף את ראשו ללא אזהרה. ואז הוא יסחף לעולם של קצף חסר אוויר ותשוקה. ברור לו שהאהבה היא הכוח שישיב אותו חזרה לחייו הוא מאמין בזה בכל מאודו.
פעם בשנה בחג השבועות הוא מתקשר לגרושתו. בחג הלבן הוא חש בסוג של סיום מעגל, אולי כי בשבועות נפטר אביו ובדרך מוזרה בחג זה גם הוא נפרד מחייו הקודמים. היא עונה לשיחה בקול טרוד, שואלת לשלומו. הוא עונה שהכול בסדר. שתיקה ארוכה משתררת ביניהם. "חג שמח ושמור על עצמך," היא אומרת בחיפזון ומסיימת את השיחה.
הוא עוד זוכר רגעים שהמוזיקה שלהם התנגנה מעל החיים. הם היו צעירים ואהבו בדיוק אותם צלילים. המוזיקה הייתה השפה שבה הם דיברו אהבה, אט אט גם היא הפכה דהויה, מה שבעבר פעם בעורקיו כמקור של חיים וכהרגשה של ניצחון הרוח התפורר לצלילים חורקים.
ברור לו שגם יואב חושב שהוא דוהה ומתפוגג, אולי גם בשל כך הוא שומר לעצמו את ההיסטוריה וחג השבועות כנקודת מוצא, ואולי כדי לזכור שבעבר הוא היה פחות דהוי, לפחות בעיניו.
הוא מסיים את טיולו הארוך וחוזר לביתו ברחוב רות. הוא מטפס במדרגות, מתיישב בכורסה האדומה וקורא את הספר על סטלינגרד. הוא מתרגש מההרואיות של התושבים שנאבקו וקיבלו החלטה לשרוד למרות הקושי העצום. לאחר שעת של קריאה הוא סוגר את הספר ורואה בדמיונו כמו בסרט
את האיש הרוסי הפשוט מול מכונת ההשמדה של הגרמנים, את כוח ההישרדות האדיר שלו. הוא בטוח שגם הוא היה יכול לשרוד שם. הוא קם מכיסאו ומתבונן מבעד לחלון על העיר הרוגשת, העיר שלפעמים רצה לעכל את כולה פנימה. ברור לו שהגיע הזמן לפרוש כנפיים ולעוף.
לוּ היה כאן יואב, הכול היה נהדר. הם היו משוחחים כמו פעם על היסטוריה ועל אלילים. הם היו שותים כוס תה, וחוט של אינטימיות היה נכרך ביניהם.