אני אומר

אז נאמרו מילים,

נשלפו כה הרבה חידודים לפני

ובטח יישארו לא מעט תהיות אחרי.

בינינו מילים לא מיישרות מאום

בעולם מקביל המוני שריפות בערו למשך לילה אחד בלבד, לבסוף במבט אחד נחוש, הכול נמוג נדמה האוויר מצטמצם.

אני חושק בעולמות מלאי הוד.

בקריאות קרב אינסופיות.

ובליבי כמיהה לצעוד כאילו אין מחר.

לצלול בין מקטעי מוזיקת נשמה רותחת

מעט ותפזורת של טוהר רגשי.

בסופם של דברים האוויר הוא אני.

אני ורק אני.

את שומעת נערת רוק.

האוויר נדחס מחוץ לגופי

אני תר בנאמנות כלבית אחרי החיצים הדוקרים,

אלה המאפשרים לעורי להידקר בעוצמה נטולת פחד.

אני שולף את החץ המחודד מאשפת החיצים המסוגננת,

מותח את קשת הציידים ומשחרר את להבת הזעם.

אני אומר הי, הי ,נערת רוק, מטרה עילגת.

מזכיר לעצמי

להתבונן בעוז בפנימיות הצמיגית הרופסת המתפוצצת במעוף החץ.

אין רעם בעולם מלבד צליל קיים.

אז אני מתפוצץ,

אני אלפי זהרורים של יופי כבוש,

יופי חגיגי.

בסופם של דברים

מנער את ראשי ככלב מפויס,

ניעור לחיים, מביט במרחבים הקצובים,

מציף את גומות עצי הנוי המפויסים,

מפוצץ את החלומות המקובלים

מעשן את תפרחת הרעלים

מכיל לתוכי את הזעמים הכבושים... ועוצר.

בסופם של דברים אני הוא האיש.

אני הוא האיש.

אגדות ודרקונים.