״הוי יעל, למה לא הבנת שכבר לא ראיתי מה באמת קורה איתי? למה לא עצרת אותי?
למה לא העפת אותי על המיטה, קראת לגוסטב ושנייכם הייתם קושרים אותי ולא נותנים לי ללכת רחוק, כל כך רחוק״ (עמ85)
מהתהומות אליהם צלל, ממצוקת הנפש והגוף, ״מאבן הכאב״ ( ביטוי יפהפה של הסופר, אחד מיני רבים, שמהווה כלי משמעותי בהתפתחות העלילתית) יושב שי , אמן פסל במחצית שנות העשרים שלו באמסטרדם, וכשגופו מתנקה בייסורים מהסם אליו ברח, הוא נשאב אל מינהרת זמן שבה נפרש לפנינו אלבום תמונות חייו.
כל תמונה היא עולם ומלואו של התגבשות ערכיו ותבנית אישיותו הבוגרת, וכל התמונות ביחד הן מה שהוא ומי שהוא.
כבר בדפי הפתיחה, כשקלטתי את אותה מינהרת זמן, והבנתי שמדובר בסופר הבוחר לנוע בכתיבתו על פני ציר זמן: הווה- עבר- הווה ואף גיחות אל העתיד, ידעתי שיש כאן אתגר.
כתיבה שכזו מחייבת דיוק והידוק מקסימלי.
יכול סופר לכתוב פרקים נפלאים, מרגשים, קולחים וכל יתר הסופרלטיבים הקלישאתיים, אך בבואו לקשור אותם על מסע ציר הזמן הפרוזאי, הוא לא אחת מועד, והקורא מוצא עצמו מתבלבל באורח שיכול לחרב חווית קריאה לגמרי, ולתהות:
רגע, זה מתרחש עכשיו? זה היה אז? מתי קורה מה שכרגע אני קורא? מי זו הדמות הזו , היא מהילדות או מהעכשיו? מה הקשר בין כל מה שקראתי על מה שהיה לפני עשר שנים למה שקורה כאן ועכשיו בספר הזה?
הסופר דרור שגב צלח אתגר זה ברמה מעוררת כבוד.
ביד אמונה, מדוייקת ונבונה, הוא מצליח לבנות ולטעת בי את רגע העכשיו דרך זריקתי אל רגע העבר, ולהשיב אותי אל הכאן והעכשיו.
ובכך, הוא מאפשר לי הבנה מעמיקה מאוד של הנפש ומסע הנפש של כל דמות, ראשית או משנית.
התנועה המדוייקת בה מניע שגב את העלילה בציר זמן לכל אורכו של הספר, אינה מלאכה קלה כלל, וכבר ראיתי סופרים/ רומנים שכשלו בסוגיה זו.
כסופר, אין לי ספק שהגעה לרמה כה גבוהה של יכולת ריחוף בין ׳אז לעכשיו׳ ובין ׳עכשיו לאז׳, היא פועל יוצא של מסע מוצלח מאוד גם בין הסופר לעורך הספרותי, ואני שולח הן לשגב והן לעורך אלון אלטרס את הוקרתי על הצלחה משמעותית זו.
על פני ׳השטח הספרותי׳, יש כאן מערכת יחסים הנירקמת, מתקדמת ומגיעה לדרגת אהבה בין שי ליעל, שניהם בעלי נפש אמנותית, שניהם בני הארץ הזו, נופיה, מורכבויותיה, שניהם, צעירים ככל שיהיו, נושאים על גבם רגעי זכרונות שהפכו למכוננים בעיצובם .
ולצד האהבה ומערבולותיה, זיהיתי חיפוש עצמי, מסע עמוק שמבקש שי לעבור.
הוא שואל, במודע יותר או מודע פחות, הוא תוהה , הוא מבקש להבין מה מקומו בעולם הזה- כאדם וכיוצר.
התהיות מוליכות אותו לעיסוק אובססיבי בפיסול.
הוא לא רק בורח אל החומר ממנו הוא יוצר את פסליו , בשלב מסויים הוא נותן לחומר ללוש את נפשו במקום שידיו שלו ילושו את החומר.
המוטיב הזה, בו הביטוי ׳כחומר ביד היוצר׳ הופך ל׳כיוצר ביד החומר׳- ריתק אותי.
״איך לא הבנת שהפסלים המזוינים האלה כבר מזמן לא שייכים לחלומות או מחשבות, הפסלים הם אני ואני שקוע במעמקיהם״ קורא מהמצולות שי ליעל.. ואין מענה..
הסופר מבקש להניח לפנינו סוגיה מורכבת למחשבה.
הוא בוחר לעשות זאת דרך תיאורים ריאליסטיים שהם גם מטבעות לשון יפהפיים (״האויר הצלול התמעט בדירתם,והפך בהדרגה לעכור״), בשילוב מושכל של כתיבה בעלת גוון דמיוני ואף מיסטי (גוון שאינו מנותק מהקו הריאליסטי המוביל).
וזו הסוגיה :
האם טמונה סכנה ממשית לבריאות הנפשית והפיסית של אמן , סכנה שעלולה להמית אסון על קשריו האנושיים ועל מושא אהבתו, כאשר מטשטש בו הקו בין היותו יוצר לבין היותו אדם: בן של, בן זוג של, אב של, חבר של...
דרך הים הסוער שטווה שגב ליחסי יעל ושי, דרך המשברים שהם חווים, הנטישות, הכמיהות, החלומות, דרך המכאובים ודרך הנדודים- שואל הסופר את השאלה הזו ומניח לי הקורא לחשוב היטב מה באמת יהיה גורלו של אמן אשר הפך להיות פסליו שלו וחדל להיות רק יוצרם.
מה קורה לאדם, גם אם אין הוא אמן בהכרח , אשר עיסוקו הופך למקום בריחתו, למקום אליו כל ישותו מתכנסת, למרום בו הוא מנסה להיות טוטאלי עד אבדן יכולתו להתקיים כיצור תבוני.
ומה קורה לאהבה? האם יש לה סיכוי להחזיר את האיש האבוד לחוף מבטחיה?
מילה על דמותו ועל קולו של גוסטב- רב האמן, המנטור.
לכאורה דמות בעלת קול לא בהכרח ראשי בשלל העלילה.
אך זוהי דוגמא מצויינת כיצד יכול סופר לעשות שימוש בקול שכזה כדי לחולל מפנים באמת דרמטיים בסיפור.
גוסטב, במילים שלו, באבחנות שלו, בשקט שבקולו, אומר וגם מבצע מהלכים מאוד משמעותיים בסיפור.
אהבתי מאוד את האופן בו הנכיח הסופר את מסריו של גוסטב.
׳אין לי מספיק מילים בגוף׳ הוא ספר, רומן, על אנשים צעירים בגילם , אך כאלו שכובד מסע חיים שלם כבר הונח על כתפיהם.
מרתק היה לי לראות ולקרוא על קיומה של דינמיקה שכזו בבני עשרים וחמש- שלושים.
דרור שגב כתב יריעה מאוד מעניינת על אדם, שקיעתו למצולות ונסיונותיו, גם דרך עזרה שהוא מוכן לקבל משוחרי טובתו, לצאת מהן אל עבר פני
המים , לשוב ולנשום בטרם יפקעו ראותיו.
