זה הוא ספר על אמנות,

זה הוא ספר על כאב,

זה הוא ספר על אהבה.

 

גיבוריו של הספר, פסל וצלמת, חיים ונושמים אמנות, העיסוק באמנות נתפס ע"י המחבר כדבר היחיד המאפשר חיים בעלי משמעות, מפלט מחי היום-יום האפורים.

 

העיסוק באמנות מאפשר 'תעופה', מגשים את השאיפה לעוף מעל חיי החומר, מעל המשכורות, שכר הדירה והמשכנתאות, לעופף בגבהים, לחוות מקרוב את השמש והכוכבים, את הרוחות הקרות והחמות, את פסגות ונקיקי הצוקים.

 

התעופה היא מנת חלקן של 'ציפורי המרחב' המופיעות בספר ושל הנשרים, אותם שב ומפסל הגיבור באובססיביות. אלו ציפורים בודדות ללא מחויבות, המחפשות להרחיק נדוד, המחויבות רק לעצמן המגביהות עוף, ורואות מנקודת מבטן הייחודית את העולם ובוחרות לנחות בו כרצונן. ציפורים חופשיות.

 

מאידך, יסוד נוסף בספר הוא אבן הכאב, אותו כאב פנימי המצוי בכל אחד מאתנו, אותו עצב הכובש לעצמו איים קטנים, שאי-אפשר ליצור בלעדיו.

 

בכל ספריו של דרור שגב הכאב קשור בקשר ישיר לילדות האבודה, לבית ההורים, לאהבת ההורים המהווה הן יסוד איתן לחיים והן פצע בלתי נרפא: הגעגועים אליה, היעדרה, כאבי הילדות ואובדנה.

 

ועל כל אלה עונה ועולה האהבה הבנויה ממעוף, ריחוף וכאב גם יחד. אהבה הגוברת על נכותו הרגשית של האמן ועיסוקו הבלתי נלאה בעצמו, המאפשרת לו הן לעוף והן להתחבר אל הקרקע, הן לחלום על התשוקות והן לממש אותן. הגיבורים של דרור שגב משתוקקים לברוא עולמות, לעוף על גבי החלומות, והאהבה היא היא אשר מאפשרת להם לנדוד ולקנן גם יחד.

 

והמוזיקה המהווה פסקול של הספר, מהדהדת גם כאן בגווניה ובחומה את האהבה ואת החיים.

 

"העולם הוא במה וכולנו שחקנים" כתב ויליאם שייקספיר.

בספר הזה העולם הוא קרקס, וכולנו, הגיבורים והקוראים, לוליינים.

(יעל גור, עורכת דין ומנהלת קבוצת קוראים ברשת)

לרכישת ספר דיגיטלי באתר עברית

אין לי מספיק מילים בגוף

המלצות

סיגל דרורי פזי

ההכרות הראשונית שלי עם דרור נעשתה באמצעות טקסטים מעוררי הזדהות והשראה שהוא מעלה לרשת כמעט על בסיס יומיומי, לעיתים, בתוספת של תמונה ו/או צליל והתיאורים שלו תמיד יצריים ו/או חושניים והמילים שלו תמיד נוגעות הן בנפש והן בגוף - זו החוויה שלי.

מכאן, הדרך לקריאת הספר "אין לי מספיק מילים בגוף" הייתה עבורי מאוד קצרה וטבעית.

מאוד נהניתי מקריאת הספר.

ממש עם סיום הקריאה, חזרתי שוב להתחלה וזה עשה לי קצת יותר סדר במהלכי הזמנים. (הפיתוי להתקדם מהר גבר עלי הרבה פעמים...).

חשוב לי לציין שאין לי שום ידע או ניסיון בביקורת ספרים, אני  קוראת מה"שורה" ולכן, החיבור הראשוני והמיידי שלי לספר, היה ברמה הבסיסית ביותר-העלילה.

בספר מתוארת מערכת יחסים זוגית שהצלע הגברית שלה (שי),  מתוארת כבעלת נכות רגשית על כל המשתמע מכך.

הבחירה שלו להתמקד בקריירה, אפילו שמדובר על אמנות הפיסול, לא הופכת אותה, בעיני,  למשהו יותר נאצל.

ההישאבות הטוטאלית שלו לשם לשם, מותירה את בת הזוג (יעל) עם תחושת עלבון מאוד גדולה, מאחר ובחרו לוותר עליה.

בהמשך, גם היא פוצחת בקריירה אמנותית משלה - אמנות הצילום.

לכן, "אין לי מספיק מילים בגוף" ככותרת לספר, היא בעיני תמצית של החוויה הקשה.

הגוף חווה את מה שהוא חווה ואין לו מספיק מילים כדי לתווך את הכאב או השמחה. ולמרות שלכאורה מדובר בשתי תחושות הפוכות, בעיני זה היינו הך וקשה באותה מידה.

אז מה עושים במצב כזה?(מתייחסת לשי)

יוצרים פסל שמביע את המילים שנגמרו לגוף האמיתי?

מתמכרים לתהליך היצירה וגוזרים על עצמינו שתיקה?

פורשים כנפיים ומתגלמים בנשר מעופף? (מוטיב שמופיע בצורה כזו או אחרת לאורך כל העלילה).

הנוקשות הנשרית מאפשרת לשי לא להרגיש, אך מתחילה להיסדק ברגע שמתחילים להציף אותו געגועים.

גם בתצורת נשר,  לא היו לו עדיין מספיק מילים בגוף אך לפחות היתה לו את יכולת הצווחה שהיא חלק קריטי מהמהות שלו.

בחיים ה"אמיתיים" שבספר, כל אחד התבצר בעולמו. המפגש והחיבור יכלו להתקיים רק כששני האוהבים התגלמו לנשרים וריחפו להם במעין יקום מקביל - ״אנחנו כאן לבד במדבר הפרטי שלנו״.

יש הרבה תחושה של פספוס וגעגועים אל מה שיכל היה  להיות ״אם רק היית מבקש״ אומרת יעל ומוסיפה: "אהבתי את שניכם.. הארצי ואת שי האומן.... אבל כבר לא היה לי מקום".

אפילו כנשרים, לא היו להם מספיק מילים בגוף...

"מקורה היה סגור ועיניה הביטו  בו, ורק צלילי מילים עברו ביניהם... היא פישקה את מקורה כאילו היא באמת אומרת את המילים".

ואז מופיע גם מקור אחר, מקור של תקווה .  "מי שנכנס לעולם המעוף ומשיל את עור האדם, למד להכיר את הרי הזמן"

שם מתרחשת ההתפייסות האמיתית עם מי שאנחנו, עם מהלך חיינו ומתקיימת גם האפשרות לתקן. אבל רק שם!!!

זוהי התמצית של פרק 14 שאותו הכי אהבתי ושבו  נוצר אצלי החיבור הכי עמוק ומשמעותי לספר.

פרק זה מעניק לנו את ההזדמנות לקחת ממנו את מושג הרי הזמן ואת האפשרות לעשות בהם שימוש בחיים האמתיים של כל אחד ואחת מאתנו ע"י יצירת מרחב פנימי שלהם בתוכנו שבו נוכל לסלוח לעצמינו ולאנשים היקרים לנו.

תודה לך דרור על הספר ועל ההזדמנות להתבונן בתוכי  פנימה.

זהר מנשס

״הוי יעל, למה  לא הבנת שכבר לא ראיתי מה באמת קורה איתי? למה לא עצרת אותי?

למה לא העפת אותי על המיטה, קראת לגוסטב ושנייכם הייתם קושרים אותי ולא נותנים לי ללכת רחוק, כל כך רחוק״ (עמ85)

מהתהומות אליהם צלל,  ממצוקת הנפש והגוף, ״מאבן הכאב״ ( ביטוי יפהפה של הסופר, אחד מיני רבים,  שמהווה כלי משמעותי בהתפתחות העלילתית) יושב שי , אמן פסל  במחצית שנות  העשרים שלו באמסטרדם, וכשגופו  מתנקה בייסורים מהסם אליו ברח, הוא נשאב אל מינהרת זמן שבה נפרש לפנינו אלבום תמונות חייו.

כל תמונה היא עולם ומלואו של התגבשות ערכיו ותבנית אישיותו הבוגרת, וכל התמונות ביחד הן מה שהוא ומי שהוא.

כבר בדפי הפתיחה, כשקלטתי את אותה מינהרת זמן, והבנתי שמדובר בסופר הבוחר לנוע בכתיבתו על פני ציר זמן: הווה- עבר- הווה ואף גיחות אל העתיד, ידעתי שיש כאן אתגר.

כתיבה שכזו מחייבת דיוק והידוק מקסימלי.

יכול סופר לכתוב פרקים נפלאים, מרגשים, קולחים וכל יתר הסופרלטיבים הקלישאתיים,  אך בבואו לקשור אותם על מסע ציר הזמן הפרוזאי, הוא לא אחת מועד, והקורא מוצא עצמו מתבלבל באורח שיכול לחרב חווית קריאה לגמרי, ולתהות:

רגע, זה מתרחש עכשיו? זה היה אז? מתי  קורה מה שכרגע אני קורא? מי זו הדמות הזו , היא מהילדות או מהעכשיו? מה הקשר בין כל מה שקראתי על מה שהיה לפני עשר שנים למה שקורה כאן ועכשיו בספר הזה?

הסופר דרור שגב צלח אתגר זה ברמה מעוררת כבוד.

ביד אמונה, מדוייקת ונבונה, הוא מצליח לבנות ולטעת בי את רגע העכשיו דרך זריקתי אל  רגע העבר,  ולהשיב אותי אל הכאן והעכשיו.

ובכך, הוא מאפשר לי הבנה מעמיקה מאוד של הנפש ומסע הנפש של כל דמות, ראשית או משנית.

התנועה המדוייקת בה מניע שגב את  העלילה בציר זמן לכל אורכו של הספר,  אינה מלאכה קלה כלל, וכבר ראיתי סופרים/ רומנים שכשלו בסוגיה זו.

כסופר, אין לי ספק שהגעה לרמה כה גבוהה של יכולת ריחוף בין ׳אז לעכשיו׳ ובין ׳עכשיו לאז׳, היא פועל יוצא של מסע מוצלח מאוד גם בין הסופר לעורך הספרותי, ואני שולח הן לשגב והן לעורך אלון אלטרס את הוקרתי על הצלחה משמעותית זו.

על פני ׳השטח הספרותי׳, יש כאן מערכת יחסים הנירקמת, מתקדמת ומגיעה לדרגת אהבה  בין שי ליעל, שניהם בעלי נפש אמנותית, שניהם בני הארץ הזו, נופיה, מורכבויותיה, שניהם, צעירים ככל שיהיו,  נושאים על גבם רגעי זכרונות שהפכו למכוננים בעיצובם .

ולצד האהבה ומערבולותיה,  זיהיתי חיפוש עצמי, מסע עמוק שמבקש שי  לעבור.

הוא שואל, במודע יותר או מודע פחות, הוא תוהה , הוא מבקש להבין מה מקומו בעולם הזה- כאדם וכיוצר.

התהיות מוליכות אותו  לעיסוק אובססיבי בפיסול.

הוא לא רק בורח אל החומר ממנו הוא יוצר את פסליו , בשלב מסויים הוא נותן לחומר ללוש את נפשו במקום שידיו שלו ילושו את החומר.

המוטיב הזה, בו הביטוי ׳כחומר ביד היוצר׳ הופך ל׳כיוצר ביד החומר׳- ריתק אותי.

״איך לא הבנת שהפסלים המזוינים האלה כבר מזמן לא שייכים לחלומות או מחשבות, הפסלים הם אני ואני שקוע במעמקיהם״ קורא מהמצולות שי ליעל.. ואין מענה..

הסופר מבקש להניח לפנינו סוגיה מורכבת למחשבה.

הוא בוחר לעשות זאת דרך תיאורים ריאליסטיים שהם גם מטבעות לשון יפהפיים (״האויר הצלול התמעט בדירתם,והפך בהדרגה לעכור״), בשילוב מושכל של כתיבה  בעלת גוון דמיוני ואף מיסטי (גוון שאינו מנותק מהקו הריאליסטי המוביל).

וזו הסוגיה :

האם טמונה סכנה ממשית לבריאות הנפשית והפיסית של אמן , סכנה שעלולה להמית אסון על קשריו האנושיים ועל מושא אהבתו, כאשר מטשטש בו הקו בין היותו יוצר לבין היותו אדם: בן של, בן זוג של, אב של, חבר של...

דרך הים הסוער שטווה שגב ליחסי יעל ושי,  דרך המשברים שהם חווים, הנטישות, הכמיהות, החלומות, דרך המכאובים ודרך הנדודים- שואל הסופר את השאלה הזו ומניח לי הקורא לחשוב היטב מה באמת יהיה גורלו של אמן אשר הפך להיות פסליו שלו וחדל להיות רק יוצרם.

מה קורה לאדם, גם אם אין הוא אמן בהכרח , אשר  עיסוקו הופך למקום בריחתו, למקום אליו כל ישותו מתכנסת, למרום בו הוא מנסה להיות טוטאלי עד אבדן יכולתו להתקיים כיצור תבוני.

ומה קורה לאהבה? האם יש לה סיכוי להחזיר את האיש האבוד לחוף מבטחיה?

מילה על דמותו ועל קולו של גוסטב- רב האמן, המנטור.

לכאורה דמות בעלת קול לא בהכרח ראשי בשלל העלילה.

אך זוהי דוגמא מצויינת כיצד יכול סופר לעשות שימוש בקול שכזה כדי לחולל מפנים באמת דרמטיים בסיפור.

גוסטב, במילים שלו, באבחנות שלו, בשקט שבקולו, אומר וגם מבצע מהלכים מאוד משמעותיים בסיפור.

אהבתי מאוד את האופן בו הנכיח הסופר את  מסריו של גוסטב.

׳אין לי מספיק מילים בגוף׳ הוא ספר, רומן,   על אנשים צעירים בגילם , אך כאלו שכובד מסע חיים שלם כבר הונח על כתפיהם.

מרתק היה לי לראות ולקרוא על קיומה של דינמיקה שכזו בבני עשרים וחמש- שלושים.

דרור שגב כתב יריעה מאוד מעניינת על אדם, שקיעתו  למצולות ונסיונותיו, גם דרך עזרה שהוא מוכן לקבל משוחרי טובתו,  לצאת  מהן אל עבר פני

המים , לשוב ולנשום בטרם יפקעו ראותיו.

קבוצה של אוהבי קריאה

ספר מסעיר שנקרא בנשימה אחת. בלי הפסקה. אי אפשר היה להניח אותו.

איזה סיפור אהבה... אהבה חזקה. מטורפת.

התיאורים כל כך מוחשיים. לדוגמא, הצילום של ריאן מקגינלי שמופיע בספר, הייתי חייבת לראות אותו. אז פתחתי גוגל והבטתי.

לספר יש פס קול נפלא. מוזיקה שהיא תענוג לאוזניים. הקשבתי.

התיאורים של מעשה האהבה שלהם. תענוג לנשמה.

הקטע האחרון של חלק א' היה מטלטל. בהתחלה לא הבנתי אותו, אבל המילים משכו. ההזדהות עם המשבר של הגיבור ועם האהבה שלא מרפה.

ואז בא חלק ב'. הסיפור שלה. אפריקה. הסופר מצייר את היבשת במילים שלו דרך עדשת המצלמה של יעל.

המילים שלה לאבא שלה.  הרצון שלה לתקן עם אבא לפני שיהיה מאוחר מדי. מרגש. אמיתי וכן.

ונגמר בשיא... בלי לקלקל למי שעוד לא קרא.

ספר נפלא. מומלץ!!! סופר שהוא אמן המילים.

 

פס קול

לאורך השנים כתבו מוזיקאים שונים פס קול המלווה את הספר, מוזמנים להאזין

 

ליצירת קשר השאירו פרטים ואחזור אליכם בקדם

© 2020 דרור שגב
עיצוב ובנייה: Wix Monster