זה הוא ספר על אמנות,

זה הוא ספר על כאב,

זה הוא ספר על אהבה.

 

גיבוריו של הספר, פסל וצלמת, חיים ונושמים אמנות, העיסוק באמנות נתפס ע"י המחבר כדבר היחיד המאפשר חיים בעלי משמעות, מפלט מחי היום-יום האפורים.

 

העיסוק באמנות מאפשר 'תעופה', מגשים את השאיפה לעוף מעל חיי החומר, מעל המשכורות, שכר הדירה והמשכנתאות, לעופף בגבהים, לחוות מקרוב את השמש והכוכבים, את הרוחות הקרות והחמות, את פסגות ונקיקי הצוקים.

 

התעופה היא מנת חלקן של 'ציפורי המרחב' המופיעות בספר ושל הנשרים, אותם שב ומפסל הגיבור באובססיביות. אלו ציפורים בודדות ללא מחויבות, המחפשות להרחיק נדוד, המחויבות רק לעצמן המגביהות עוף, ורואות מנקודת מבטן הייחודית את העולם ובוחרות לנחות בו כרצונן. ציפורים חופשיות.

 

מאידך, יסוד נוסף בספר הוא אבן הכאב, אותו כאב פנימי המצוי בכל אחד מאתנו, אותו עצב הכובש לעצמו איים קטנים, שאי-אפשר ליצור בלעדיו.

 

בכל ספריו של דרור שגב הכאב קשור בקשר ישיר לילדות האבודה, לבית ההורים, לאהבת ההורים המהווה הן יסוד איתן לחיים והן פצע בלתי נרפא: הגעגועים אליה, היעדרה, כאבי הילדות ואובדנה.

 

ועל כל אלה עונה ועולה האהבה הבנויה ממעוף, ריחוף וכאב גם יחד. אהבה הגוברת על נכותו הרגשית של האמן ועיסוקו הבלתי נלאה בעצמו, המאפשרת לו הן לעוף והן להתחבר אל הקרקע, הן לחלום על התשוקות והן לממש אותן. הגיבורים של דרור שגב משתוקקים לברוא עולמות, לעוף על גבי החלומות, והאהבה היא היא אשר מאפשרת להם לנדוד ולקנן גם יחד.

 

והמוזיקה המהווה פסקול של הספר, מהדהדת גם כאן בגווניה ובחומה את האהבה ואת החיים.

 

"העולם הוא במה וכולנו שחקנים" כתב ויליאם שייקספיר.

בספר הזה העולם הוא קרקס, וכולנו, הגיבורים והקוראים, לוליינים.

(יעל גור, עורכת דין ומנהלת קבוצת קוראים ברשת)

לרכישת ספר דיגיטלי באתר עברית

unnamed.png

אין לי מספיק מילים בגוף

אין לי מספיק מילים בגוף | דרור שגב

המלצות

אין לו מספיק מילים בגוף אבל המוזיקה שבתוך הספר וזה תעיף אתכם

ביום יום דרור שגב הוא מנכ"ל של חברה גדולה, אבל בין לבין - ועמוק בתוך הנפש, הוא איש רוח בכל רמ"ח איבריו; הוא נושם מוזיקה ואוכל מילים, איש-טבע שהים הוא חלק בלתי נפרד משגרתו. וכשהוא לא ממנכ"ל, הוא כותב ספרים. עמוקים כמו אוקיינוס, וצבעוניים כמו החיים.

אין לו מספיק מילים בגוף אבל המוזיקה שבתוך הספר וזה תעיף אתכם
תענוג עבורי לקרוא את הסקירה של שניר פלג בקהילות הספרים ... חייב להוסיף שבאופן פרטי אני נהנה מאד מסיקרותיו המרתקות.

אין לי מספיק מילים בגוף / דרור שגב

הוצאה עצמית

262 עמודים

אני אמן, אני מפסל ומצייר ואני חי את האמנות שלי כל יום, התחושה היא שעולם האמנות, העיסוק באמנות, האובססיה לאמנות היא סוחפת, האמנות כמו זוגיות דורשת מחויבות והשקעה, אתה לא יכול להיות אמן אם אינך מחויב ליצירה שלך, לתשוקה שלך, למורכבות שיש בה ביצירה ובחיים השלובים בה בדיוק כמו בזוגיות, אם לא תתחזק זוגיות היא תדעך, היא תחלש, היא תאבד את התשוקה ואת החיות שבה.

הספר הזה של דרור שגב עוסק בזוג צעיר, סיפור אהבה מורכב בין שי ויעל ומסע פנימי וחיצוני לחיפוש אחר המקום הטוב בזיגיות שלהם תוך כדי המסע של שי למימוש הפוטנציאל שלו כפסל והתשוקה כמו גם האובססיה לחיות חיים של אמן.

הרצון של שי להיות אמן מצליח מביא אותו להשתלמות אצל פסל מפורסם בהולנד ולעיתים כשאתה בוחר במסלול מסוים אתה מוותר על מסלול אחר,

יעל היא אמנית בעצמה, יעל היא צלמת וגם היא מחפשת את עצמה, רוצה להגשים את עצמה ואת דרכה האמנותית והמקצועית.

הספר נע בין כל מני מקומות בעולם, בין אפריקה, הולנד, ישראל וכמו המסע שעוברים שי ויעל כך הקורא עובר מסע איתם.

כתיבה כנה ונוגעת של המחבר, דמויות מעניינות שבנויות היטב, הרבה כאב, הרבה עומק ורגש.

נהניתי מקריאתו

תענוג עבורי לקרוא את הסקירה של שניר פלג בקהילות הספרים ... חייב להוסיף שבאופן פרטי אני נהנה מאד מסיקרותיו המרתקות.
לאה סוקרת וזה יפה ככה ... בחיי

אין לי מספיק מילים בגוף / דרור שגב

הרומן מספר את סיפורם של שי ויעל, שני אומנים צעירים הנפגשים בירושלים והופכים לזוג שאהבה גדולה שוררת ביניהם. שי למד אדריכלות, אך, החליט להפסיק את לימודיו על מנת שיוכל להקדיש את כל זמנו לפיסול שזה התחום האהוב עליו ביותר. יעל מעודדת את שי ללכת בעקבות חלומותיו, וגם היא מצידה מקווה להגשים יום אחד את חלומה ולהפוך לצלמת מצליחה שתמונותיה יוצגו במגזינים הנחשבים.

אבל חלומו הגדול של שי הופך לאובססיה מטרידה. הוא עסוק בפיסול שעות על גבי שעות, שוכח לאכול ולשתות, הפיסול גוזל משי את כל האנרגיה הקיימת בו, והוא לא מצליח לווסת בין אהבתו לפיסול ואהבתו ליעל. האומנות מביאה את שי לרגעי אופוריה וגורמת לו לנסוק, אבל גם גורמת לו לאבד את הפוקוס על חייו ומדרדרת אותו למעמקי התהום. ליבו של שי מתקשח והוא הופך להיות צל של עצמו. אדם קר ומנוכר המתקשה לפתוח את ליבו בפני האישה שהוא אוהב.

העלילה מתחילה בישראל, ממשיכה באמסטרדם ובדרום אפריקה ומסתיימת בישראל, בירושלים, העיר שבה שי ויעל התאהבו, התבגרו והתמודדו כל אחד עם עברו וזיכרונותיו. את עלילת הספר מלווה מוזיקה טובה ומגוונת, וכן, נופים ומראות, שקיעות וזריחות, גלי הים ורחשי הרוח והיופי הירושלמי האותנטי שעושה חשק לטייל ברחובות העיר.

הכתיבה בספר היא נהדרת, רהוטה ויפה, רגישה ועמוקה. הדמויות הינן עמוקות ומלאות רגש היוצאות למסע אישי ונפשי, מתמודדות עם שברון לב, אכזבות, פחדים ומאבקים פנימיים ובסוף מסעם יגלו אם אהבתם חזקה דיה בכדי לגבור על כל המכשולים.

שורה תחתונה: זהו סיפור על אהבה גדולה בין זוג אומנים ואהבתם הגדולה לאומנות, והריק שנוצר ביניהם שלעיתים מותיר אותם בלי מספיק מילים בגוף.

262 עמודים

עריכה: אלון אלטרס

עריכה לשונית: אמירה בנימיני-נבו

לאה סוקרת וזה יפה ככה ... בחיי
תכנית הרדיו של מיכל יערון וקהילת סאמבאדי - החיים, האומנות, הגוף והנפש

תכנית הרדיו של מיכל יערון וקהילת סאמבאדי FindSomebuddy .  בתכנית התארח דרור שגב,  מחברם של רבי המכר "חוצה" (2013), "ילד מקולקל" (2016) ו"אין לי מספיק מילים בגוף" (2021) ומנכ"ל חברת קיסריה אריזות. בכל ספריו מאתגר שגב את קוראיו להתמודד עם הנושאים האוניברסליים שכולנו מנסים לפענח את סודם: החיים, האומנות, הגוף והנפש. תוך שהוא משלב סיפורים אותנטיים מילדותו ומזיכרונותיו הוא רוקם סיפורים שנעים על פני צירי זמן שונים, מקומות בעולם וגם משלבים מוזיקה כחלק הומוגני מאישיותן ומרגשותיהן של הדמויות.   שיחה מרתקת על החיים, אומנות, גוף ונפש.


https://www.youtube.com/watch?v=xrAzzLmZVwo&t=4s

תכנית הרדיו של מיכל יערון וקהילת סאמבאדי - החיים, האומנות, הגוף והנפש
מגזין שלומות מבית גלובס

'אין לי מספיק מילים בגוף', ספרו השלישי של דרור שגב, מספר על מערכת היחסים המורכבת בין פסל וצלמת, שמתחילה בירושלים, מתפתחת ומשתנה דרך מקומות שונים בעולם, מאמסטרדם ועד אפריקה. "השאלה המנחה בסיפור היא מהי אומנות וכיצד הנפש עלולה להתמסר לאומנות עד כדי כך שהיא חוצה גבולות. הרומן ביניהם מתנהל בעולם של פנטזיה, במרחב שבין הגוף והנפש, זה סיפור על היבריס גדול ועל חטא החמלה העצמית, ועל איך בסופו של דבר החיבור מגיע מצורה של איזון", מספר דרור. את הדרך לספר הראשון התחיל לפני כ־14 שנים בסדנת הכתיבה של גיל הראבן. "בשלב מסוים הכתיבה הפכה להיות חלק מהחיים. לא הפסקתי לכתוב, סיפורים קצרים, ואז רומן ראשון, ושני, וביניהם שירה. לשמחתי היה קהל שקרא אותי וזה עשה לי טוב. היום אני גם כותב בפייסבוק טור אחת לשבוע וזה נחמד בעיניי, אני מספר על החיים כמו שהם, לא מייפה אותם אך גם לא ממעיט בהם, סוג של יומן מסע פרטי שלי". מתי יש לך זמן לכתוב? "אני עובד תשע שעות ביום, ולספרות, לאומנות ולתרבות אני מגיע בסוף השבוע. אני חושב שאני מסוג האנשים הדואליים, ששני הקצוות מזינים אותם, גם הגשמי וגם היצירה, זה האיזון שלי". על הספר האחרון עבד דרור שלוש שנים וחצי. "זה לא משהו שיוצא ממני בבת אחת. אני כותב רחב, מכניס את הכול לנייר ורק אחרי שאני רואה שיש לי חומר פנימי אני מתחיל לעבוד עליו בצורה אישית יותר. יושב בלילות וכותב בסופי שבוע, לוקח חופש וכותב. אחרי זה אני פונה לעורך טוב, כזה שיידע להפעיל אותי, שלא ייתן לי להתבטל". אתה חושב כבר על הספר הבא? "תמיד. יש ספר סיפורים קצרים שייצא שנה הבאה שאני כבר עובד עליו, וגם רומן חדש ותערוכה. אני כל הזמן חושב קדימה. חיים רק פעם אחת, אז שיהיה מעניין".

מגזין שלומות מבית גלובס
אתי שהיא קוראת נהדרת עושה מילים טובות.

אין לי מספיק מילים בגוף/ דרור שגב. הפקה- כריכה סוכנות לסופרים. 262 עמ. Dror Segev

מאת אתי רחמקין

הרומן החדש של שגב עוסק בסיפור אהבה סוער, טוטאלי, בונה וממוטט, מרגש מסעיר מחד, בלתי אפשרי מאידך. בין שי ליעל.

שי ויעל הנפגשים באקראי בחומוסיה בי--ם מתאהבים באחת.

שי, לומד אדריכלות , אולם בתוך תוכו הוא אמן, פסל. בעידוד הסביבה הוא מתמסר לפיסול באמצעות המנטור, לפיסול, גוסטב. המלווה, מדריך ומהווה לו מעין אב מקצועי וריגשי. מרגע ששי מתמקד בפיסול הוא למעשה חי, נושם, טועם, מתמסר ומקדיש עצמו באובסיסיביות למלאכת הפיסול. גולת הכותרת של יצירתו הם הנשרים השחורים. עד כדי כך שאי אפשר לדעת היכן מתחיל הפסל, ואיפה נמצא שי. הם נעשים מיקשה אחת. הוא מרגיש חלק בלתי נפרד מהם. יעל, היא צלמת מחוננת, לוכדת את האובייקטים במצלמתה ברגישות ובמסירות.

"החיים הם כמו סיפור שצריך להיפרש, ומרגע שהסיפור מתבהר, דרכו של האדם המסתובבת בעולם הרבה יותר בהירה" (עמ' 147).

שי ויעל עוברים מסע חיצוני ופנימי. מדוע הם נאלצים לצאת למסע כפול זה, מה הן תוצאותיו?

הרומאן עוסק בין היתר במניפה רחבה של נושאים ביניהם: מערכת היחסים בתוך המשפחה, הורות זוגיות, ושאלת השאלות: עד כמה אמן מסור/ מחוייב/ כבול לאמנותו? אילו מחירים ניגבים ממנו? האם זה מבחירה, בשליטתו?

בזמן קריאת הרומן הדהד לי שירו של ביאליק: "לא זכיתי באור מן ההפקר"

"לא זכיתי באור מן בנפרד

אף לא בא לי בירושה מאבי

כי מסלעי וצורי נקרתיו

וחצבתיו מלבבי---"

הרומן מרתק אי אפשר להניח מהיד. ממליצה בחום לקרוא. ההנאה והעניין מובטחים.

אתי שהיא קוראת נהדרת עושה מילים טובות.
אהובה כתבה וזה יופי לשבוע חדש.

אין לי מספיק מילים בגוף דרור שגב

הוצעה עצמית (כריכה, סוכנות לסופרים) 2020

אין לי מספיק מילים בגוף

"אין לי מספיק מילים בגוף" הוא ספרו החדש של דרור שגב. הספר הוא ספר-שיר, ספר פיוטי, ספר מתנגן בכתיבתו ובמילותיו גם כשהשמחה כובשת וגם כשהכאב עצום מנשוא. ובל נשכח את הפלייליסט המופלא השזור בו.

שי הוא בחור נורמטיבי – לימודים, צבא, אקדמיה. לומד ותולעת הפיסול מכרסמת בו. הוא פוגש את יעל, סטודנטית אף היא, אבל חולמת להיות צלמת טבע מפורסמת. צמד צעירים מלאי יצירתיות מתאהבים ואהבתם עזה, ללא גבול. מיוחדת. הם לומדים, יוצרים, אוהבים, מבלים ו"מוסיקה אפפה אותם בכל שעה שהיו יחד. היא הייתה מתעוררת ראשונה בבוקר ומניחה במערכת המוסיקלית דיסק של לאונרד כהן...... אחרי המקלחת ... מאזינה בריכוז לצלילי פסנתר של קית' ג'ארט או לחצוצרה של מיילס דייוויס...." (ע' 47).

מה השתבש?

שי נשאב, נשאב יותר ויותר לתוך הפיסול, הפסיק לימודיו, התרחק מיעל, התרחק מעצמו ומעולם הרגש שלו. התמכר לפיסול, לאבן הדוממת שנשמתו שקעה בה. פסלי הנשר שלו המריאו לרמת אמנות גבוהה. מורו ומדריכו לפיסול, מעין אב לכל דבר, גוסטב, ניסה להצילו מעצמו, ללא הצלחה. "שי .... לא יודע מה לעשות עם הרגשת הנכאים ....נדמה לו שהוא מפסל בתוך מרחב נטול שמחה ומותיר בפסלים את כל האנרגיות שקיימות בו, משאיר שם את שי. ..... מרוקן ואין לו טיפת אוויר ויכולת להבין מה קורה סביבו" (ע' 24).שי מפסל נשר ועוד נשר ועוד נשר – הרבה נשרים – וממריא איתם וכמותם למחוזות רחוקים. נשרים!לאן יגיע? מה צופן העתיד?

יעל חשה את התרחקותו של שי, נלחמת בכל כוחותיה, אך מפסידה אותו לטובת התמכרותו. היא אומרת לו: "אולי תגע בי, אולי תרגיש כמה אני צריכה את המגע הזה .....אני אוהבת אותך כולי וזו לא חולשה. בעיני זה אומץ, זה אומץ להודות ככה שאוהבים מישהו...... אבל אתה ... כמו איש בלי חמצן, איש בלי אוויר..... אתה יודע בכלל מה זאת אהבה? ....מתי תבין כמה מחייבת היא התחושה הזאת של להיות יחד?" (ע' 29). נעזבת, עולמה כואב ומתגעגע, אך יעל מתמסרת כולה לצילומי טבע, באפריקה הרחוקה והמיוחדת, ומצליחה בכך. אבל הלב.....

שי ויעש ואהבתם הגדולה. באו מרקע שונה ומסיפור חיים שונה במיוחד. המפגש הצית אהבה ואיחוד נשמות. היצירתיות השואבת של שניהם לקחה אותם למקומות שונים, אולי בשל תולדות חייכם וכור מחצבתם השונה כל כך.

אני מצטטת כי הכתיבה כל כך מהנה ונכונה. פיוטי הספר. הנה עוד דוגמא: "...לכדה זריחה שנאבקה על מקומה מתחת למעטה גשם צפוף. השמש הבוקעת האירה בעדינות, מתאווה להיות נוכחת, ושטפה את המרחב בקרניים בלתי נראות כמעט שהאירו את טיפות הגשם הצפוף. האגם זהר בזוהר מלטף....." (ע'199). < יעל. ועוד ציטוט "לאחר שעות רבות של צעידה מאומצת הגיע לגדת אגם שמימיו נעים ברוגע. הוא התבונן בדמותו הנשקפת באגם ..... "שלום לך שי"... "אני כמעט לא מזהה אותך" ואז פרש את ידיו כנשר והן נתלו לצד גופו כאדם. .... לאחר התוודעות מחדש למראהו התרווח וספג לגופו את ריח הטבע" (ע' 189). <שי

אני מצטטת תמונות מאלה שאהבתי ומתייחסת פחות לעלילה, אבל העלילה מרתקת וקסומה. קסומה כשהיא חודרת לנבכי נפשם של גיבוריה וקסומה כשהיא ממריאה לפסגות הדמיון. אני קוראת ונדמה לי כי כנפי נשרים מגנים ועוטפים נפרשו מעל כל הקסם הזה. מעגלים נסגרים, נפתחים ונסגרים, עטופים ברגשות עזים ובנפשות מלאות חוויות ועוצמה.

ובסוף – השיבה הביתה מולכת בספר – שיבה במחשבות, בתחושות, בריחות, בצלילים ובגעגועים. אך גם שיבה ממשית, פיסית, לא נעדרת ממנו. השיבה הביתה כגאולה ממכאוב, כחזרה לעצמיות, לחיים.

כבר הבנתם – נהניתי מאוד לקרוא את הספר. קריאה איטית וקשובה קשב רב כדי להאריך את הנאת הקריאה וכדי לא להפסיד תיאור או רגש.

ספר מעולה! ממליצה עליו מאוד!

אהובה כתבה וזה יופי לשבוע חדש.

סיגל דרורי פזי

ההכרות הראשונית שלי עם דרור נעשתה באמצעות טקסטים מעוררי הזדהות והשראה שהוא מעלה לרשת כמעט על בסיס יומיומי, לעיתים, בתוספת של תמונה ו/או צליל והתיאורים שלו תמיד יצריים ו/או חושניים והמילים שלו תמיד נוגעות הן בנפש והן בגוף - זו החוויה שלי.

מכאן, הדרך לקריאת הספר "אין לי מספיק מילים בגוף" הייתה עבורי מאוד קצרה וטבעית.

מאוד נהניתי מקריאת הספר.

ממש עם סיום הקריאה, חזרתי שוב להתחלה וזה עשה לי קצת יותר סדר במהלכי הזמנים. (הפיתוי להתקדם מהר גבר עלי הרבה פעמים...).

חשוב לי לציין שאין לי שום ידע או ניסיון בביקורת ספרים, אני  קוראת מה"שורה" ולכן, החיבור הראשוני והמיידי שלי לספר, היה ברמה הבסיסית ביותר-העלילה.

בספר מתוארת מערכת יחסים זוגית שהצלע הגברית שלה (שי),  מתוארת כבעלת נכות רגשית על כל המשתמע מכך.

הבחירה שלו להתמקד בקריירה, אפילו שמדובר על אמנות הפיסול, לא הופכת אותה, בעיני,  למשהו יותר נאצל.

ההישאבות הטוטאלית שלו לשם לשם, מותירה את בת הזוג (יעל) עם תחושת עלבון מאוד גדולה, מאחר ובחרו לוותר עליה.

בהמשך, גם היא פוצחת בקריירה אמנותית משלה - אמנות הצילום.

לכן, "אין לי מספיק מילים בגוף" ככותרת לספר, היא בעיני תמצית של החוויה הקשה.

הגוף חווה את מה שהוא חווה ואין לו מספיק מילים כדי לתווך את הכאב או השמחה. ולמרות שלכאורה מדובר בשתי תחושות הפוכות, בעיני זה היינו הך וקשה באותה מידה.

אז מה עושים במצב כזה?(מתייחסת לשי)

יוצרים פסל שמביע את המילים שנגמרו לגוף האמיתי?

מתמכרים לתהליך היצירה וגוזרים על עצמינו שתיקה?

פורשים כנפיים ומתגלמים בנשר מעופף? (מוטיב שמופיע בצורה כזו או אחרת לאורך כל העלילה).

הנוקשות הנשרית מאפשרת לשי לא להרגיש, אך מתחילה להיסדק ברגע שמתחילים להציף אותו געגועים.

גם בתצורת נשר,  לא היו לו עדיין מספיק מילים בגוף אך לפחות היתה לו את יכולת הצווחה שהיא חלק קריטי מהמהות שלו.

בחיים ה"אמיתיים" שבספר, כל אחד התבצר בעולמו. המפגש והחיבור יכלו להתקיים רק כששני האוהבים התגלמו לנשרים וריחפו להם במעין יקום מקביל - ״אנחנו כאן לבד במדבר הפרטי שלנו״.

יש הרבה תחושה של פספוס וגעגועים אל מה שיכל היה  להיות ״אם רק היית מבקש״ אומרת יעל ומוסיפה: "אהבתי את שניכם.. הארצי ואת שי האומן.... אבל כבר לא היה לי מקום".

אפילו כנשרים, לא היו להם מספיק מילים בגוף...

"מקורה היה סגור ועיניה הביטו  בו, ורק צלילי מילים עברו ביניהם... היא פישקה את מקורה כאילו היא באמת אומרת את המילים".

ואז מופיע גם מקור אחר, מקור של תקווה .  "מי שנכנס לעולם המעוף ומשיל את עור האדם, למד להכיר את הרי הזמן"

שם מתרחשת ההתפייסות האמיתית עם מי שאנחנו, עם מהלך חיינו ומתקיימת גם האפשרות לתקן. אבל רק שם!!!

זוהי התמצית של פרק 14 שאותו הכי אהבתי ושבו  נוצר אצלי החיבור הכי עמוק ומשמעותי לספר.

פרק זה מעניק לנו את ההזדמנות לקחת ממנו את מושג הרי הזמן ואת האפשרות לעשות בהם שימוש בחיים האמתיים של כל אחד ואחת מאתנו ע"י יצירת מרחב פנימי שלהם בתוכנו שבו נוכל לסלוח לעצמינו ולאנשים היקרים לנו.

תודה לך דרור על הספר ועל ההזדמנות להתבונן בתוכי  פנימה.

זהר מנשס

״הוי יעל, למה  לא הבנת שכבר לא ראיתי מה באמת קורה איתי? למה לא עצרת אותי?

למה לא העפת אותי על המיטה, קראת לגוסטב ושנייכם הייתם קושרים אותי ולא נותנים לי ללכת רחוק, כל כך רחוק״ (עמ85)

מהתהומות אליהם צלל,  ממצוקת הנפש והגוף, ״מאבן הכאב״ ( ביטוי יפהפה של הסופר, אחד מיני רבים,  שמהווה כלי משמעותי בהתפתחות העלילתית) יושב שי , אמן פסל  במחצית שנות  העשרים שלו באמסטרדם, וכשגופו  מתנקה בייסורים מהסם אליו ברח, הוא נשאב אל מינהרת זמן שבה נפרש לפנינו אלבום תמונות חייו.

כל תמונה היא עולם ומלואו של התגבשות ערכיו ותבנית אישיותו הבוגרת, וכל התמונות ביחד הן מה שהוא ומי שהוא.

כבר בדפי הפתיחה, כשקלטתי את אותה מינהרת זמן, והבנתי שמדובר בסופר הבוחר לנוע בכתיבתו על פני ציר זמן: הווה- עבר- הווה ואף גיחות אל העתיד, ידעתי שיש כאן אתגר.

כתיבה שכזו מחייבת דיוק והידוק מקסימלי.

יכול סופר לכתוב פרקים נפלאים, מרגשים, קולחים וכל יתר הסופרלטיבים הקלישאתיים,  אך בבואו לקשור אותם על מסע ציר הזמן הפרוזאי, הוא לא אחת מועד, והקורא מוצא עצמו מתבלבל באורח שיכול לחרב חווית קריאה לגמרי, ולתהות:

רגע, זה מתרחש עכשיו? זה היה אז? מתי  קורה מה שכרגע אני קורא? מי זו הדמות הזו , היא מהילדות או מהעכשיו? מה הקשר בין כל מה שקראתי על מה שהיה לפני עשר שנים למה שקורה כאן ועכשיו בספר הזה?

הסופר דרור שגב צלח אתגר זה ברמה מעוררת כבוד.

ביד אמונה, מדוייקת ונבונה, הוא מצליח לבנות ולטעת בי את רגע העכשיו דרך זריקתי אל  רגע העבר,  ולהשיב אותי אל הכאן והעכשיו.

ובכך, הוא מאפשר לי הבנה מעמיקה מאוד של הנפש ומסע הנפש של כל דמות, ראשית או משנית.

התנועה המדוייקת בה מניע שגב את  העלילה בציר זמן לכל אורכו של הספר,  אינה מלאכה קלה כלל, וכבר ראיתי סופרים/ רומנים שכשלו בסוגיה זו.

כסופר, אין לי ספק שהגעה לרמה כה גבוהה של יכולת ריחוף בין ׳אז לעכשיו׳ ובין ׳עכשיו לאז׳, היא פועל יוצא של מסע מוצלח מאוד גם בין הסופר לעורך הספרותי, ואני שולח הן לשגב והן לעורך אלון אלטרס את הוקרתי על הצלחה משמעותית זו.

על פני ׳השטח הספרותי׳, יש כאן מערכת יחסים הנירקמת, מתקדמת ומגיעה לדרגת אהבה  בין שי ליעל, שניהם בעלי נפש אמנותית, שניהם בני הארץ הזו, נופיה, מורכבויותיה, שניהם, צעירים ככל שיהיו,  נושאים על גבם רגעי זכרונות שהפכו למכוננים בעיצובם .

ולצד האהבה ומערבולותיה,  זיהיתי חיפוש עצמי, מסע עמוק שמבקש שי  לעבור.

הוא שואל, במודע יותר או מודע פחות, הוא תוהה , הוא מבקש להבין מה מקומו בעולם הזה- כאדם וכיוצר.

התהיות מוליכות אותו  לעיסוק אובססיבי בפיסול.

הוא לא רק בורח אל החומר ממנו הוא יוצר את פסליו , בשלב מסויים הוא נותן לחומר ללוש את נפשו במקום שידיו שלו ילושו את החומר.

המוטיב הזה, בו הביטוי ׳כחומר ביד היוצר׳ הופך ל׳כיוצר ביד החומר׳- ריתק אותי.

״איך לא הבנת שהפסלים המזוינים האלה כבר מזמן לא שייכים לחלומות או מחשבות, הפסלים הם אני ואני שקוע במעמקיהם״ קורא מהמצולות שי ליעל.. ואין מענה..

הסופר מבקש להניח לפנינו סוגיה מורכבת למחשבה.

הוא בוחר לעשות זאת דרך תיאורים ריאליסטיים שהם גם מטבעות לשון יפהפיים (״האויר הצלול התמעט בדירתם,והפך בהדרגה לעכור״), בשילוב מושכל של כתיבה  בעלת גוון דמיוני ואף מיסטי (גוון שאינו מנותק מהקו הריאליסטי המוביל).

וזו הסוגיה :

האם טמונה סכנה ממשית לבריאות הנפשית והפיסית של אמן , סכנה שעלולה להמית אסון על קשריו האנושיים ועל מושא אהבתו, כאשר מטשטש בו הקו בין היותו יוצר לבין היותו אדם: בן של, בן זוג של, אב של, חבר של...

דרך הים הסוער שטווה שגב ליחסי יעל ושי,  דרך המשברים שהם חווים, הנטישות, הכמיהות, החלומות, דרך המכאובים ודרך הנדודים- שואל הסופר את השאלה הזו ומניח לי הקורא לחשוב היטב מה באמת יהיה גורלו של אמן אשר הפך להיות פסליו שלו וחדל להיות רק יוצרם.

מה קורה לאדם, גם אם אין הוא אמן בהכרח , אשר  עיסוקו הופך למקום בריחתו, למקום אליו כל ישותו מתכנסת, למרום בו הוא מנסה להיות טוטאלי עד אבדן יכולתו להתקיים כיצור תבוני.

ומה קורה לאהבה? האם יש לה סיכוי להחזיר את האיש האבוד לחוף מבטחיה?

מילה על דמותו ועל קולו של גוסטב- רב האמן, המנטור.

לכאורה דמות בעלת קול לא בהכרח ראשי בשלל העלילה.

אך זוהי דוגמא מצויינת כיצד יכול סופר לעשות שימוש בקול שכזה כדי לחולל מפנים באמת דרמטיים בסיפור.

גוסטב, במילים שלו, באבחנות שלו, בשקט שבקולו, אומר וגם מבצע מהלכים מאוד משמעותיים בסיפור.

אהבתי מאוד את האופן בו הנכיח הסופר את  מסריו של גוסטב.

׳אין לי מספיק מילים בגוף׳ הוא ספר, רומן,   על אנשים צעירים בגילם , אך כאלו שכובד מסע חיים שלם כבר הונח על כתפיהם.

מרתק היה לי לראות ולקרוא על קיומה של דינמיקה שכזו בבני עשרים וחמש- שלושים.

דרור שגב כתב יריעה מאוד מעניינת על אדם, שקיעתו  למצולות ונסיונותיו, גם דרך עזרה שהוא מוכן לקבל משוחרי טובתו,  לצאת  מהן אל עבר פני

המים , לשוב ולנשום בטרם יפקעו ראותיו.

קבוצה של אוהבי קריאה

ספר מסעיר שנקרא בנשימה אחת. בלי הפסקה. אי אפשר היה להניח אותו.

איזה סיפור אהבה... אהבה חזקה. מטורפת.

התיאורים כל כך מוחשיים. לדוגמא, הצילום של ריאן מקגינלי שמופיע בספר, הייתי חייבת לראות אותו. אז פתחתי גוגל והבטתי.

לספר יש פס קול נפלא. מוזיקה שהיא תענוג לאוזניים. הקשבתי.

התיאורים של מעשה האהבה שלהם. תענוג לנשמה.

הקטע האחרון של חלק א' היה מטלטל. בהתחלה לא הבנתי אותו, אבל המילים משכו. ההזדהות עם המשבר של הגיבור ועם האהבה שלא מרפה.

ואז בא חלק ב'. הסיפור שלה. אפריקה. הסופר מצייר את היבשת במילים שלו דרך עדשת המצלמה של יעל.

המילים שלה לאבא שלה.  הרצון שלה לתקן עם אבא לפני שיהיה מאוחר מדי. מרגש. אמיתי וכן.

ונגמר בשיא... בלי לקלקל למי שעוד לא קרא.

ספר נפלא. מומלץ!!! סופר שהוא אמן המילים.

 

פס קול

לאורך השנים כתבו מוזיקאים שונים פס קול המלווה את הספר, מוזמנים להאזין