באתי מהשדות, רצתי ונשמתי. לפעמים אני מתקשה להסביר לעצמי את ההרגשה הזאת של לנוע. אבל אני בהחלט יכול להסביר את הרצון הבלתי נגמר לשבת מזיע העל הכיסא ולכתוב. אין לי מספיק מילים בגוף.
שרירי הלב שלי מתכווצים פעמיים, פעם לעצמי פעם לעולם. הגיבורים של הספר שלי... "אין לי מספיק מילים בגוף" כבר לא שייכים אלי. ואני כבר לא מקצץ בתוכי, פשוט מודיע לי דרור אתה אוהב את הלב של כל אחד מהם ומהן.
לפעמים השדות המתעוררים כל כך אנחנו ביחוד כשהשמיים מתפוצצים מעל באלפי זוהרים של שמש שמנגנים קול שני לשדות כאילו אין מחר. ומתנגנים עבורי צלילים אינסופיים באוזניים.
בעיר הישנה שלי היו אינסוף שדות ונחשפתי לכל צלילי המוזיקה שהידקו אותי לאדמה. נסקתי והתרסקתי ונותרתי כנראה עם לב שיש בו חלקיקים שונים. לאחרונה אני מקשיב לצלילים שמחזירים לי בהדרגה את הנשימה לסידרה ומאז שהמילים כבר לא שייכים אלי, אני כולי זז בתוך עצמי צועד בשקט כמו ריחוף על צמר גפן מערפל בשדות וחולם. מתערטל מעצמי.
אנעל העולם כמה שאני חולם, ומה יהיה הסוף עם החלומות. אז אני כותב את המילים שלי כאילו אין לי מחר
והצליל המטורף שיש לי באוזניים אדיר. הבוס ממציא את עצמו עבורי כל פעם מחדש.
וזה שלי הכי שלי. ציפורי המרחב
ציפורי הלבד. את מכירה אותם? בעלי כנף חושקות את מקורן מפני הצעקה.
מעוף כנפיים איטי בדבוקה מאוחדת. להק של רגשות, היצמדות למוכר.
בניגוד לחיינו המתרוקנים...
זוכרת שפעם היו חיים. צמודים. מלאים. מזדיינים...פעם -
אני מכבה את עיני, סומא מול קרני השמש הצולפות,
מתקשה לזכור את הפעם האחרונה שעצמתי את עיני.
אנחנו כבר לא זוכרים כלום.
הרמתי את כפות ידי כלפי מעלה.
תחינה.
את רואה את אצבעותיי מנופפת בדגל לבן עבש.
כניעה.
ציפורי קינה מלקטות את שארית בשרנו הקמל.
לזמנים טובים יש נטייה להצטמצם,
אני מרחיב את נחירי אפי, מריח את ריח החורף.
פעם הייתי ציפור חורף. פעם הייתי בכלל.
ציפורים נוסקות אל הרקיע, אני שם, קיים, ציפור פצועה.
הגשמה אמרתי לעצמי ברגעי הבל. אידיוט של מילים
הסופה הטורפת לוחשת לי את האמת
נולדת לעוף.
אני עף רחוק.
חותר עם כנפי הבדולח בין ענני הכהות.
תר אחר ענני הדממה.
דממה
אני מוזג את היין האדום .
מרכיב את הצלילים במסילות השמיעה
מחדד את מקורי, לוכד את עיני.
מסיט את שכמותי,
מצמיח את כנפי.
עף