יש חוקים חדשים בתוך מערכת הנשיאה שלי. חוקי ג'ונגל פרטיים שיצרתי לעצמי מעין כאוס מגובב הנשפך בתנועות של דומינו משתקות. צליל נשבר לרגע, הרוח מתחזקת ולבסוף אתה ניצב למול אשכולות עצומים של חיים שאין בהם קו רקיע. ואז אתה משתוקק, ממש משתוקק לתנועות גוף חדשות.
לך לים צועק מתוכך קול פנימי (שמח שבאת לבקר קול פנימי מזוין, איפה היית שחיפשתי אחריך, אה בן זונה סוציאליסט)
לעניות דעתי אלה מילותיי הזועמות האחרונות ממחר אני הולך ללקק לעצמי את החיים להרכיב משקפיים של חיוך מעושה ואז להביט רחוק כמו קפטן פאקינג דרור. האיש והמשקפת.
ברגע אחד החלטתי שאני רוצה להיות זמר רוק מסוגנן כמו אלטון ג'ון ,להרכיב על עיני משקפי ליצן ורודות ועל ראשי מגבעת לבנה לשבת על הפסנתר ולשיר, ואני שר טוב בייבי, כמו שאני עושה אהבה טוב טוב מותק .שר, שר, שר. אלטון ג'ון הישראלי ולבסוף אני מתעורר ונותר ככה סתם ,כאילו ליד ,זה לא מצחיק בכלל .
מחלת שנות האינטרנט ,פעם גדול ,פעם קטן ,ככה אנחנו.
הפחד שאין בו גבולות יכול לעטוף שמיים שלמים ולכרסם את חליפות הווסט הפנימיות שלנו, אנחנו מפחדים לגלות מי רוצה להפשיט אותנו ערום ועריה. (אולי הגיע הזמן לא...)
ובתוך הימים הנאספים אני משוכנע שיום אחד יתפרש על המרחב ואני אמלא את גופי בצלילי קוסמים, אחצה את הגבול השמיים, אגיע לשביל החלב ואף אחד לא יניח אצבע על גופי המואר, לא יעזו, מי יכול עלי. כשאגדל אכרוך יחד את צלילי המוסיקה המופלאים והנשמות הלכודות. אצרור אותן ואשב לנוח סוף סוף.
דיאלוג.
"אתה חושב שיש סיכוי שירד גשם היום"
"ירד בטח ירד"
"הגשם יכול להרטיב את השולחן העגול והכיסאות"
"בטח"
"זה מפריע לך ?"
"כלום לא מפריע"
אני מת על הגשם שמרטיב את הגוף, זה כמו שנוגעים בך הנשמות האלה שהייתי נושם פעם,
את זוכרת שפעם נשמנו.?"
"כן זוכרת...בהחלט".