חליל צד.

המראה חושפת סדקים בתוך האמת זו המפורקת שלי.

ככה

בתוך האוב המעורפל המעלה תהיות עצמיות כבדות משקל.

אני אוכל ארוחת צהריים בשולחן משותף

עם פול אוסטר

. "הלו פול מה קורה?" אני שואל באגביות. טועם מהפורטרהאוס המדמם, בוצע חתיכה מהלחם העבה המצופה דגנים. טובל את חתיכת הלחם בדם השמנוני לועס. "אושר גדול" פול אומר בפה מלא. איזה מילים שיש לך. מוסיף. איזה מילים . אתה קוסם, חזון גדול בעורקייך."

אני ממשיך לטבול בשומנים האדומים. נוגס וטועם נוגס ומכרסם, עצמות ריריות שמפרקות את הלב שלי, ושותק.

מה אתה לא רואה פול? תביט כבר, תביט,

אני מוצא את עצמי זועק בלי קול. ודומם.

אני מתעורר מוצא את עצמי בקצה החוף בבקתה האחרונה מול האח הכתום.

יושב על ערימה של דרינקים עם ארנסט הגדול, אני מצליח לפרק לו את הכבד עם הכמויות של הוויסקי, כי אני מיומן, מדהים, אני בלתי מנוצח, עם זין גדול. באמתחתי נוצה מזהב שצולפת אש אדומה.

אני יכול לעצום את העיניים וללכת על זה זה דפוק

בסך הכול בייבי, אני איש קש.

המסך יורד, פחדים באים לבלוע את שאריות הבלון הנפוח. אני הולך להעמיס את החיפושית שלי, את האמת וסל המצרכים, מוסיף אוהל ויתדות יוצא להביט בארץ המובטחת.

תבואו לבקר יש לי חליל צד, עיפרון וקש. הרבה קש.