רגעי זמן.

מביט לקרני אור השמש המתכלות

מקשיב לשיר של טום וויטס. הקול המעושן מלווה את סגירת היום.

זמן רב שהוא שר בקול שני.

לא יכול לנשום ללא מפוח המתגורר לך בגוף,

מתמלא ומתרוקן. לב, קוראים לזה בשפת האדם.

הוא אינו איש גלוי.

תמיד חשב שהוא מלך העולם לבסוף נותר מכוסה בשריון.

תחזור לשבלול נשמעים קולות בראשו.

חוזר.

טום שר רק עבורך, שיר המהדהד בתיבות התהודה המציפות אותך.

אתה חושב שאתה קבצן כמוהו. האמת המפתיעה והכואבת

היא שאתה שט בקליפת אגוז,

יורה מילים באופן אינטואיטיבי ומשוכנע שאתה גאון.

אני קם מתוך גופי,.

פוסע לאיטי.

את רואה את השיירים שנושרים ממני ?

אני כבר לא מביט. השמש מסמא את עיני ותודעתי.

את חושבת שאני בכלל איש ?

בחלום פורש כנפיים, עף. ניתן להבין לאן אני עף.

מפוצץ בכמיהה וצרכים אובדים.

הרצון להיות נאהב ממלא את כלי הקיבול

נושם.

נותרת לצידי, כמה כאלה את מכירה שנותרים לעד?

אוסף את רסיסי הזמן, מדביק אותם בחזרה לפסל סדוק

משתחווה למלך הקבצנים.

קול סדוק מתמלא ברגשות.

טום ממשיך לשיר.