מהמשוטטים של סמטאות פריז לשדות החקלאיים שמאחורי ביתי

בחודשים האחרונים אני מתקשה לרוץ, ואחרי קרוב לעשרים שנה נראה שגופי אומר לי, 'דרור, די'. אולי באמת הגיע הזמן להיפרד מהאהבה הגדולה הזו, (הפרידות האלה האחרונות מקמטות את ליבי הדהוי). זה התחיל כשלאחרונה, בשעת הריצה, הייתה מתפשטת בגופי תחושת מחנק שלפתה את ערוצי הנשימה שלי והקשתה על זרימת הדם בעורקיי המקולקלים. תחילה נאבקתי בתופעה המתסכלת הזו, עצמתי את עיניי וספרתי בלב: אחת, שתים, שלוש... שואף ונושף, מנסה להזרים את האוויר שנכנס לריאותיי במשורה.

דרור שגב - מהמשוטטים של סמטאות פריז לשדות החקלאיים שמאחורי ביתי

אז בשבועיים האחרונים נכנעתי, ושחררתי את עצמי מהכבלים שאזקתי את עצמי אליהם, אני לא נלחם - פשוט מקבל את תנועת החיים שחוצה דרכי. אז מה אני עושה במקום לרוץ, תשאלו? בשעות הבוקר המוקדמות אני מגיע לפאתי השדות החקלאים שבאזור מגוריי, מרכיב את האוזניות ומתמסר לצלילים האינסופיים שליקטתי במשך השנים. המוזיקה היא הרי משהו שיכול לספר על חיים שלמים אפילו בלי מילה אחת ולפעמים נדמה שאסופת הצלילים המתנגנים באוזני מהווה עבורי שפה נוספת . וכפי שהגוף שלי אותת לי שהוא מחשב מסלול מחדש – כך גם המוזיקה כמו השתנתה מעצמה עבורי; לאחרונה נחשפתי ליוצרים חדשים שבזמן אחר אולי היו עוברים מעליי, ואילו כעת הם מתחברים לי בדיוק באותה התנועה החיצונית והפנימית שרוחשת בי, ואינעל העולם כמה שהיא רוחשת.


אז אני צועד. והשדות החולפים מול עיניי נמהלים בתחושותיי, והנשמה שלי עפה ואנחנו אחד. המוזיקה ואני. ברגעים כאלה אני מצייר בראשי ציורים של מרחבים וחופש אינסופי, ובכל שיטוט רגלי שכזה, אני גם קצת נפרד מחלקים מחיי.


לשיטוט יש חלק מכובד בהיסטורית החיים; בצרפת של המאות ה-19 וה-20 פעלו על פני האדמה משוטטים נהדרים שכבשו ברגליהם את הציר הפריזאי. אפילו פול אוסטר הניו יורקי, שבשנות השישים והשבעים שוטט ארוכות ברחובות פריז בעצמו, תיאר בספריו לא מעט גיבורים משוטטים. יש בשיטוט הלא מחייב פוטנציאל עצום למרידה ברצון הטבעי של האדם להיות שותף לכל מה שמאורגן ומוסדר. למחויבות לחיים בסדר רציונאלי. המשוטט המקצועי מורד בכל זה. תשוקתו היא לפרוץ נתיבים חדשים ולאתגר את המוכר.


ת'ורו, המשורר האמריקאי, היה גדול המשוטטים הטבעיים ביערות ובמרחבים ובעל כמיהה כנה לחיים פשוטים. במהלך חייו במרחב האינסופי ת'ורו כתב את טובי יצירותיו ומשם גם הגיע רצונו לשחרר את כבליו ולחיות בצורה הטבעית והבסיסית ביותר.


בעצם, אפשר לומר שכל סופר הוא גם משוטט חסר גבולות. הוא נאסף אל עצמו תוך כדי שיטוט פנימי או חיצוני כדי להתכוונן לזמן היצירה. כסופר בעצמי, גם אני משוטט במחשבותיי ללא כל מטרה, ודווקא זה מה שמוביל אותי אל היעד.


אז אני משוטט ביער, או צועד בשדות, והמוזיקה מהדהדת בי. לפעמים ממש נצרבת בי התשוקה לפרוש את כנפי ולנסוק. הלוואי וזה היה אפשרי.


בינתיים, המוזיקה באוזניים מפעילה את המנגנון הזה שגורם לי להרהר בחיי, בחלומותיי ובחוסרי. הנפש מתחילה לנדוד למרחבים הפתוחים. גופי כבר אינו באמת שייך לי, הנפש אספה אותו למסע.


הלוואי וכל חיי יכולתי פשוט לשוטט. אני בין אותם ברי-מזל שחי במציאות הנפיצה שמחייבת חלוקת זמן שלי כמנהל חברה גדולה, וכסופר. אבל אם להיות כנה, אני מודה - שאם באמת היה לי את החופש רק ליצור, הייתי הולך לאיבוד. עבורי, המתח שבין זמן יצירה לבין מחויבות העבודה היא קו הזהב של האיזון האולטימטיבי ואני מקדיש מחשבה רבה לתנועה בתוך העולמות האלה, איך לייצר את הסינרגיה שבין הניהול והכתיבה. הידוק ושחרור, תנועה עזה וחסרת גבולות החיה בשלום עם מסגרת תובענית של חוקים.

לשחרר זה קטע. לא תמיד הייתי משחרר, יכולתי להיאבק בעצמי ובתנועת החיים ולהיות משוכנע שאני המנצח. אבל אף פעם באמת לא ניצחתי, אולי דחיתי מעט את רגע ההכרה בתבוסה. עכשיו, כשאני נכנע ומאפשר לזמן להדהד בגופי (הריצה... הריצה...) ולהיכנע לתנועת החיים ולשנים שעברו בי, אולי סוף סוף אני מנצח.


ובשובי משיטוט אני מתיישב מול המחשב הנייד שלי לכתוב. והמילים מתפוצצות בי .