געגועים לחיבוקים חמים. ומתכון מילדותי.
השבוע עברתי טיפול שינים כירורגי קשוח שהותיר אותי עם מיחושים כאלה שגורמים לי להשכים מוקדם מהרגיל. אני אוהב להתעורר מוקדם – אולי אני מזדקן, ונראה שטיפול השיניים הוא סתם תירוץ ליקיצה המוקדמת. אני קם ממיטתי הלום, פוסע לסלון, משתרע על הספה והשעון מראה ארבע לפנות בבוקר. הכלב שלי נטוע במקומו, לא מתאמץ אפילו לפקוח עין לעברי. אחרי כוס קפה ועוד אחת , אני מתחיל לכתוב. כבר זמן רב לא כתבתי אש חיה כמו עכשיו. אני מפוצץ לכל הכיוונים ומשתדל דרך המילים הפורצות מתוכי, לדבר הכי נקי אל עצמי, ולקלף את האמת שלי מתוכי.
אני כותב כמה מילים שנאספות לכדי משפטים ומדי פעם נושא מבט אל הספרייה שמעליי. בלילות, כך מתברר, אני השולף המהיר - קורא ממספר ספרים שאני שולה בספונטניות מהמדפים, ומנסה להבין איפה אני פוגש שם את עצמי. אח"כ הכול מתפוגג ונמהל באוזניי תודות למוזיקה רבת ההוד שלה אני מאזין במקביל.
החלטתי לנסות לעצום את העיניים ולהקשיב. ופתאום אני מתגעגע. למה אני כל כך מתגעגע?... מרגיש חסר. כמו קיטע הנאחז בזיכרון האיבר הנעלם, מתגעגע לדברים שקרו ואולי שוב יקרו. נראה שאני מתגעגע סידרתי.
והנה עולה בראשי תמונה: אני ילד במטבחה של סבתא שלי בשכונה. היא יושבת לצד שולחן המטבח ומגלגלת כדורי בשר אדומים. ביקשתי ממנה שתלמד אותי לגלגל קציצות. היא מדגימה בידיים משומנות ובקולה השלו מספרת שהכדורים האלה ישחו ברוטב האדום, וכשיהיו מוכנים היא תפזר אותם עבורי על הקוסקוס. ובום. הצלחת תנצוץ בצבעים עזים. אני גם זוכר שלפתע סבתא נשאה את ראשה והקשיבה לקול קריין החדשות שבקע מהרדיו הישן, ופניה התכרכמו לשמיעת ידיעה שאותה אני לא זוכר או שלא הבנתי. "תכף נאכל ביחד קוסקוס". היא אמרה בשקט, ואז מהרדיו התנגן שיר של זמר שאותו אני אוהב עד היום. "נמל אמסטרדם" בקולו המחוספס של ז'אק ברל.
לפעמים אני מכין את קציצות הכמון האדומות. כמו סבתא אני מניח את הבשר הטחון בקערה, טובל חלה במים ומפורר אותה שתיטמע בבשר. על קרש החיתוך אני קוצץ הרבה שום, ומוסיף לתערובת כף אריסה וכף גדושה של כמון. שובר ביצה לאיחוד הטעמים ומוסיף (המון) כוסברה קצוצה. ואז אני לש את הבשר. כשאריאל ילדתי הייתה בת חמש היא הייתה נעמדת על הדרגש ולשה את הבשר בידיה הקטנות וצוחקת בדיוק כמוני, במטבחה של 'סבתא ממה'. לישת הבשר האינסופית היא הקטע החשוב ביותר עבור הקציצות. בסיר רחב אני מפזר את הבצל הקצוץ ואז מוסיף עגבניות שקליפתן חורצה מבעוד מועד. שוב המון שום קצוץ, וקופסה אחת של רסק עגבניות בתוספת עוד כף כמון. ואז, מחכים. או כמו שסבתא הייתה אומרת – תן לזה לעבוד ולפתוח את הטעמים... מלח ופלפל ותבלין ראס אל חנות, כוס מים שתגרום להכל לבעבע מתשוקה. אחר כך אני מניח את הקציצות ברוטב הגעשי, מביא לרתיחה ומשאיר את הסיר על אש קטנה לזמן לא ידוע. כשהריח כבר באוויר והמוזיקה של הניחוחות מתפוצצת בנחיריים, זו האות לפזר כוסברה קצוצה מעל ולהגיש. את הקוסקוס של סבתא, אני לא מעז לנסות להכין.
השבוע ביקרתי בעיר הולדתי חדרה. לא הייתי בעיר שנים. הזדמנתי לפגישה באזור ונכנסתי לקנות אספרסו בקניון מצועצע שבפאתי כביש ראשי. נכנסתי לחנות הספרים "סטימצקי" כדי לראות אם הספר החדש שלי מוצג שם. המוכרת שאלה אותי מה אני מחפש. תמיד כשמביטים בי בעין מצומצמת אני נזכר במורות שלי. והיו לי הרבה מורות בעלות עיניים מצומצמות... שאלתי את המוכרת האם הספר נמצא, והיא הצביעה "כן, הספר מונח כאן".
"אתה יודע שהסופר גדל פה, בחדרה?" שאלה באגביות.
והריח מהמטבח של סבתא ממה הציף אותי שוב.